זיבה ועגבת

בעידן המודרני, בתקופת מלחמת העולם השניה, נפגעו מן המחלה בארצות הברית בלבד 600,000 איש ואשה מדי שנה. עם גילוי הפניצילין ירדה שכיחות המחלה וב- 1950 נפגעו “רק” 6000 לשנה. ברם, מאז נסתמנה עליה בשכיחות המחלה, הן בגלל המתירנות והן בגלל הקטנת השימוש בפניצילין כנגד חיידקי הזיבה, שאינם רגישים כלפיו. כיום, שעור הנפגעים בארה”ב הוא בין 25 ל- 30 אלף חולים מדי שנה.

 

ברוב המקרים ההדבקה נעשית באמצעות מגע מיני באברי המין, אולם תיתכן הדבקה גם על ידי נשיקות, דקירות ממחטים שהיו בשימוש אצל נגועי עגבת, מגע באיזורים נגועים, מגע עם דם של חולה עגבת וכן דרך השליה – מהאם לעוברה.

 

שעור ההדבקה הוא 50%, כלומר: מכל שני אנשים הבאים במגע עם חולה עגבת, אחד נדבק במחלה. שעור  ההדבקה גבוה זה מדגים את הצורך באיתור בני זוג של החולים ובטיפולם המיידי. חולה עגבת שאינו מקבל טיפול מדביק במשך פרק זמן מוגבל – ב 4 השנים הראשונות, ואחר כך הוא כבר אינו גורם להפצת המחלה.

רוב החולים הם בטווח הגילים 18-30 שנה וכשליש מתוכם הם הומוסקסואלים. העלייה בשכיחות תופעה זו גרמה אף היא לעליה בתפוצת המחלה.

 

גורם המחלה
טְרֵפּוֹנֵמַה פַּלידוּם – זהו שמה של הספירוכטה הגורמת למחלה. הספירוכטה אינה חיידק, אך היא דומה לו בהרבה תכונות. צורתה כעין סליל, או קפיץ , והיא רגישה ביותר ליובש ולחום. נטייתה לחיות במקומות לחים וחשוכים מסבירה את העדפתה לשהות באברי המין. היא כה רגישה עד כי קשה ביותר לגדלה במעבדה.

מעניין לדעת שגורם העגבת חי באופן טבעי בקרב הגזע האנושי בלבד ולא בשום בעל חיים אחר.

למרות שהעגבת הינה מחלה עתיקה, היא טרם חלפה מן העולם, בשל העובדה שהגוף אינו מפתח חיסון טבעי כנגדה, ובעיקר משום שטרם הצלחנו לפתח חיסון מלאכותי, כשם שעשינו נגד מחלות אחרות שהיו נפוצות כל כך בעבר.

 

שלבי המחלה
עם חדירת הספירוכטות לאזורים ריריים, כמו לאברי המין, או דרך שריטות בעור למקומות אחרים בגוף, הן מתחילות להתרבות ויוצרות במקום פצע הנקרא צַ’נְקֵר. פצע זה אינו כואב ואינו מפריש. מרגע החדירה לגוף ועד להופעת הפצע יכולים לחלוף כ 3 שבועות ותקופה זאת נקראת תקופת הדגירה (האינקובציה). איתור בן זוגו של חולה עגבת כבר בשלב הדגירה ומתן טיפול מיידי, מבטיח ריפוי בשיעור של 100%.

 

למחלה 3 שלבים:

1] הצ’נקר הבלתי כואב, המאפיין את השלב הראשון, חולף בדרך כלל כ 2 עד 4 שבועות לאחר הופעתו, אפילו ללא טיפול. חשיבות רבה נודעת לתופעה זו, שכן אדם חולה יכול לחשוב לתומו היעלמות הצ’נקר מעידה על ריפויו מן המחלה, ולא כך הוא הדבר – הפצע נעלם, ואילו החיידקים ממשיכים להתרבות בגוף ומתפשטים עם זרם הדם לשאר האברים. חשוב על כן לפנות לרופא בשל כל פצע באברי המין ולא לשמוח מוקדם מדי אחרי שהוא נעלם.

2] השלב השני מופיע 6 שבועות אחרי היעלמות הצ’נקר ומאופיין בפריחה על פני כל אזורי הגוף ובנשירת שיער בראש, בגבות ובזקן. הנשירה יכולה להיות חלקית ולהביא ליצירת קרחות.

סימנים נוספים הם הגדלה וכאב בבלוטות הלימפה באיזורים שונים, וכן תחושה כללית לא טובה, כמו במחלת השפעת היכולה להתבטא בחום ובכאבים פזורים.

פגיעת הספירוכטות באיברים השונים יכולה לגרום לסימני מחלה בכליות, במעיים, במוח, בכבד ועוד, ועל כן מובן מדוע זכתה מחלת העגבת בכינוי “החקיינית הגדולה”. סימני המחלה יכולים להיות מגוונים מאד ולדמות להרבה מחלות אחרות, ועל כן להקשות באבחנתה.

3] השלב השני יכול להמשך 1-8 שבועות וגם הוא, כמו השלב הראשון – מדביק. שוב, בדומה לשלב הראשון, אם לא יינתן טיפול, הסימנים יכולים אמנם להיעלם מעצמם אך המחלה תמשיך ותפגע באברים נוספים. כשליש מן החולים עוברים משלב שני לשלב שלישי, כאשר בין שני השלבים קיים השלב המסווה (לטנטי) שבו אין רואים כל סימן על החולה אך במהלכו, במשך 4 השנים הראשונות (מתחילת המחלה), החולה מדביק.

השלב השלישי הוא הקשה ביותר. נפגעים בו בעיקר המוח ומערכת העצבים המרכזית, הלב וכלי הדם, וכן שאר האברים. חולה בשלב זה יכול לסבול משיתוקים, מעיוורון, מאי שפיות הדעת, משינוי אישיות, מהרס כלי הדם הגדולים ופגיעה קשה בלב ועוד.

 

העגבת עוברת גם מאשה הרה אל עוברה, וזאת החל מן החודש הרביעי להריון ואילך. בנוסף העגבת עלולה גם להדביק את היילוד במעבר דרך תעלת הלידה. עגבת בהריון גורמת לשעורים גבוהים יותר של הפלות מאוחרות, לידות מוקדמות, מות עוברים, מות יילודים וכן לעגבת מולדת הגורמת למומים ולפגמים אופיינים ביילודים הנותרים בחיים.

 

מה יש לעשות כאשר מתגלה פצע חשוד באזור אבר המין או כאשר בן הזוג נמצא חולה בעגבת?

פנו מיידית לרופא!

בבדיקה הרופא נוטל דוגמה מהפצע וכמו כן דגימת דם. את דגימת הפצע הוא שולח למעבדה לאיבחון הספירוכטות באמצעות המיקרוסקופ ובדגימת הדם יחפש נוגדנים לעגבת.

כדאי לדעת שדגימת דם כזו מבוצעת באופן שיגרתי לכל אשה בתחילת הריונה, ובמקרים מסויימים גם לקראת הלידה.

 

ה VDRL היא בדיקה סרולוגית [בודקת נוגדנים] לא ספציפית לחיידקי העגבת. עשויה להיות שלילית בכרבע מהמקרים של עגבת ראשונית ועשויה להיות חיובית במקרים רבים שאינם כלל זיהום בחיידקי עגבת כמו אחרי מחלה נגיפית כל שהיא או חיסון כנגדה, הרפס של אברי המין, זיהום ב HIV, מלריה, גיל מבוגר, מחלות אוטואימוניות, SLE, ארטריטיס רוימטואידית, שימוש בסמים דרך הורידים.
ה TPHA היא בדיקה סרולוגית ספציפית לחיידקי העגבת ולעתים קרבות נשארת חיובית לאחר טיפול ולכן אינה טובה לקביעת מצבו הזיהומי של אדם עם עגבת בעבר.

 

 

בתולדות הרפואה לא היתה עוד מחלה שהושפעה כל כך על ידי הפניצילין. הטיפול המתאים ניתן בזריקות, ולא בכדורים, ולכל שלב במחלה מומלץ טיפול מסויים.

הטיפול ניתן גם לאלה שבאו במגע עם חולה עגבת עד 3 חודשים לפני גילוי המחלה.

בד בבד עם הטיפול, יש לעקוב אחר הנוגדנים בדם כדי לעמוד על מידת ההצלחה של הטיפול.

כדאי לדעת כי 10-25% ממקבלי הטיפול מגיבים לזריקת הפניצילין בחום, בצמרמורת ובכאבי ראש, ואפילו בירידת לחץ הדם כשעה שעתיים לאחריה. התופעות חולפות מעצמן לאחר 12-24 שעות.

הדרך הטובה ביותר להירפא מעגבת היא להימנע ממנה. מומלץ לקיים יחסי מין עם קונדום, בעיקר עם בני זוג לא מוכרים. כמו כן מומלץ לא לקיים יחסי מין עם בני זוג הסובלים (או שסבלו לאחרונה) מפצע באזור אבר המין, או מפריחה בלתי ברורה בעיקר  בכפות הידיים והרגליים, שטיפת אברי המין מיד לאחר המגע המיני מומלצת ובאותה הזדמנות – לרוקן את שלפוחית השתן.

 

נדמה היה שמחלת העגבת עומדת לחלוף מן העולם, אך לא כך הוא. היא אמנם שכיחה פחות מזיבה אך מסוכנת הרבה יותר. יש לזכור שהפצע הראשוני יכול להיות מוסתר וכמו כן להעלם, אך מבלי שהמחלה תחלוף. המחלה אינה מקנה חיסון ואפשר  לחלות בה פעם אחר פעם. הטיפול החיוני הוא פניצילין ודרך המניעה הטובה ביותר היא השימוש בקונדום.