עיקור כאמצעי מניעה בגרמניה ובישראל

בבואנו להשוות את שכיחות השימוש בעיקור כאמצעי מניעה אצל נשים וגברים בגרמניה ובישראל, ניתן להבחין בהבדל ניכר:

בגרמניה 8% מהנשים בגיל הפוריות ו 2% מהגברים עד גיל 50 בוחרים בעיקור לצמיתות כאמצעי מניעה. במספרים אבסולוטיים, כ- 1.4 מיליון נשים וכ-450,000 גברים בגרמניה מעוקרים, והדבר מעמיד את הבחירה בעיקור כאמצעי למניעת הריון במקום השלישי בגרמניה, לאחר הגלולה (38,6%) והקונדום (28%).
יש לציין, כי מבחינה עולמית העיקור הוא השיטה השכיחה ביותר, ועומד במדינות מודרניות מערביות כמו ארצות הברית, אנגליה או קנדה במקום הראשון.
בישראל לעומת זאת, המצב שונה בתכלית –  נשים בוחרות בעיקור רק לעתים רחוקות. Barbara Okun, שחקרה את הקשר בין בחירת אמצעי המניעה לבין מידת הדתיות, בקרב זוגות ישראליים בין השנים 1987-1988, מצאה שרק 0,9% מהנשים שהשתתפו במחקר בחרו בעיקור כאמצעי למניעת הריון.
גם מרים ליפסמה מראה בעבודת הדוקטורט שלה בנושא "קידום בריאות על ידי התנהגות בלתי הפיכה: המקרה של מניעת הריון לצמיתות בקרב נשים ישראליות", שאפילו אמהות בגילאים 35-44 אשר אינן רוצות ילדים נוספים, בוחרות רק לעתים רחוקות בעיקור: רק שלוש מתוך 167 נשים יהודיות שהשתתפו במחקר היו מעוקרות.
את עיקור הגבר (Vasectomy), אשר נבחר בגרמניה על ידי 2% מהגברים, כמעט ולא מוצאים בארץ, ההליך בוצע רק במקרים בודדים.
בשתי המדינות, גרמניה וישראל, מתקיימות חברות מודרניות מערביות, בהן הרמה הרפואית-טכנית גבוהה מאוד. לכן, בחירת אמצעי המניעה פה ושם איננה מוכתבת על ידי רמת התפתחות שונה בתחום הרפואה.

כמו כן, שתי המדינות נוקטות במדיניות פרונאטאליסטית (מעודדת ילודה) מובהקת:
הורים בגרמניה נתמכים כספית על ידי קצבאות ילדים (Kindergeld), הקלות במס ((Kinderfreibetrag ומענק לידה ((Mutterschaftsgeld. בנוסף, מוענקות חופשת לידה ((Mutterschutz בתשלום, וחופשת הורות ((Elternzeit הנמשכת שלוש שנים עבור כל ילד. אמהות ואבות יכולים לממש את חופשת ההורות, ובמשך החופשה מקום העבודה נשמר עבורם.
גם מדינת ישראל מעודדת הורות על ידי הענקת קצבאות ילדים נדיבות, המוגדלות משמעותית החל מלידת הילד החמישי, ועל ידי מימון ממשלתי של טיפולי פוריות במספר בלתי מוגבל, עבור נשים נשואות ורווקות עד ללידת שני ילדים חיים. אמצעי המניעה לעומת זאת אינם נכללים בסל הבריאות, ויש לשלם עבורם באופן פרטי. בנוסף, ישראל היא המדינה היחידה בעולם אשר מאפשרת פונדקאות בצורה חוקית.
בשתי המדינות לא קיים חוק הדן בנושא העיקור הוולונטרי כאמצעי מניעה, ובשתי המדינות המעוניינים בעיקור נדרשים לשלם עבור הניתוח באופן פרטי.
ניתן לסכם ולומר, שנראה כי מקור ההבדל הניכר בשכיחות העיקור בין שתי הארצות איננו נובע מרמת התפתחות רפואית שונה או מנקיטת מדיניות רשמית שונה.
בעבודתי* זו, ברצוני לנסות ולבאר את הרקעים התורמים ליצירת ההבדל הגדול בשכיחות הבחירה בעיקור כאמצעי מניעה, ולהראות כיצד השקפות תרבותיות שונות אודות גודל המשפחה, הורות, פוריות ואי-פוריות בשתי המדינות, משפיעות על ההחלטה בעד או נגד עיקור. בנוסף, אנסה להציג את העמדות השונות של הממסד הרפואי בגרמניה ובישראל, ואת העמדות הדתיות הנוצריות והיהודיות לנושא, ולייחסן להבדל הניכר בקבלה החברתית-תרבותית ובשכיחות של העיקור.
אך ראשית, ברצוני לתאר בקצרה את הליך ניתוח העיקור בקרב נשים וגברים.
הליך ניתוח העיקור בקרב נשים וגברים:
העיקור איננו סירוס. מכיוון שאנשים נוטים להתבלבל בין שני המושגים ולהחליף ביניהם, אסביר בקצרה את ההבדל.
סירוס, משמעו הסרת בלוטות המין – אצל נשים השחלות ואצל גברים האשכים. כיוון שלאחר ביצוע הניתוח לא קיים יותר ייצור של ביציות או תאי זרע, הסירוס, כמו העיקור, גורם לעקרות. אולם בנוסף לעקרות, הסרת בלוטות המין גורמת גם לחוסר בהורמוני המין (אצל נשים האסטרוגנים, ואצל גברים בעיקר הטסטוסטרון) הנוצרים בתוך בלוטות המין, ועקב כך לניוון של סימני המין המשניים (שינוי המראה החיצוני) , לשינוים פסיכיים, ולפגיעה בחשק ובתיפקוד המיני בקרב שני המינים.
במקרה העיקור לעומת זאת, נשארות בלוטות המין בגוף ללא פגיעה, ומתאפשרים המשך ייצור הביציות ותאי הזרע, וייצור הורמוני המין הספציפיים. העקרות במקרה זה נגרמת על ידי חסימה ו/או חיתוך של החצוצרות אצל האישה, או הצינורות מובילי הזרע אצל הגבר. בכך נמנעת הגעת הביצית אל הרחם ונמנע מפגשה עם תאי זרע, ובמקרה של הגבר, נמנעת הגעת תאי הזרע אל תוך נוזל הזרע הנפלט. השיטה מבוססת על מניעת מפגש הביצית עם תאי הזרע, אשר עלולה כידוע לגרום להפרייה ולהריון.
ניתוח עיקור לנשים מתבצע ברוב המקרים בהרדמה כללית ודורש אישפוז של כמה ימים, אם כי בגרמניה הוא מתבצע לעתים גם בלי אישפוז. הגישה לחצוצרות מתבצעת בדרך כלל בצורה לפרוסקופית (חדירה של כלים אופטיים וכלי ניתוח דרך חתכים קטנים אל תוך חלל הבטן), אך לפעמים גם על ידי לפרוטומיה (פתיחת חלל הבטן על ידי חתך) או דרך הווגינה.
קיימות מספר שיטות לניתוח:
א) קשירה של החצוצרות
ב) חתך, אלקטרוקואגולציה או הוצאה חלקית של החצוצרות
ג) חסימת החצוצרות על ידי אטבים (Clip)
ד) שיטת "Essure": דרך הווגינה והרחם, מחדירים לפתח כל חצוצרה סליל ממתכת ופלסטיק. סליל זה גורם לגידול של ריקמה חיבורית במקום, החוסמת את החצוצרה לאחר כשלושה חודשים. לשיטה זו לא נדרשת הרדמה כללית.
הביצית מגיעה לאחר הביוץ מהשחלה דרך החצוצרה עד למקום החסימה ונספגת שם על ידי הגוף. מכיוון שהמערכת  ההורמונלית נשארת תקינה, האישה ממשיכה לקבל את הווסת החודשית.
פעולת עיקור הגבר, כלומר חיתוך וחסימת מובילי הזרע (Vasectomy) מתבצעת בדרך כלל בלי אישפוז ותחת הרדמה מקומית. דרך חתכים קטנים בעור שק האשכים מחפשים את מובילי הזרע, חותכים אותם וסוגרים אותם על ידי קשירה או אלקטרוקואגולציה (צריבה במחט חשמלית המפיקה חום ההורס את הצינור). הניתוח כולו נמשך רק כ-30 דקות. מכיוון שמעבר למקום החסימה נמצאים עוד תאי זרע רבים (במיוחד בתוך בלוטת הערמונית), בודקים כמה שבועות לאחר הניתוח אם נוזל הזרע כבר איננו מכיל תאי זרע, מה שקורה אחרי מספר פליטות. עד אז יש להשתמש באמצעי מניעה אחרים.
                                                55_180x200
בדומה למתרחש אצל האישה, תאי הזרע הממשיכים להיווצר, נספגים במקום החסימה על ידי הגוף. בניגוד לחששם של גברים רבים, התפקוד והחשק המיני אינם נפגעים בעקבות הניתוח, ונפח נוזל הזרע הנפלט (בלי הזרע) נשאר כמעט זהה.
העיקור אצל נשים וגברים לא מגן מפני מחלות מין.
הצגה שונה של העיקור בגרמניה ובישראל:
השתדלתי לתאר את הבצוע הטכני של העיקור ללא קשר להבדלים אשר מצאתי בין תיאורו בגרמניה לבין התיאור הנהוג בישראל. בבדיקת היבטים רפואיים נוספים, שהם מעבר לתיאור הפשוט של שיטות הביצוע, ניתן להבחין בהבדלים בולטים בין תיאור היבטים אלה בגרמניה לבין תיאורם בישראל. בהמשך אציג הבדלים אלה, תוך התמקדות בעיקור האישה, מכיוון שעיקור הגבר כמעט ולא קיים בישראל.
בראש ובראשונה ברצוני לציין את העובדה שכבר במבט הראשון ניכר שבשפה הגרמנית ובשפה העברית משתמשים בכינוי שונה לאותו הניתוח. עבור גרמניה מצאתי, שבסיפרות הרפואית כמו בהסברים הכתובים עבור המתעניינים או המועמדים לניתוח, וגם בשפת הרחוב המדוברת, משתמשים בכינוי "עיקור" (בגרמנית "Sterilisation") לתיאור קשירת חצוצרות או קשירת מובילי הזרע.
בעברית לעומת זאת, שמתי לב שאותו הניתוח אצל האישה כמעט בכל המקרים מכונה "קשירת חצוצרות" ואצל הגבר "קשירת מובילי (או צינור) הזרע". זה נכון לגבי מאמרים קצרים באינטרנט, אשר אנשי רפואה מפרסמים למתעניינים, כמו לגבי פורומים באינטרנט הדנים בנושא או לגבי השפה המדוברת.
כנראה שבארץ נמנעים מלהשתמש במילה עיקור (ואפילו נרתעים ממנה) מכיוון שהיא מזכירה את מצבה האומלל של העקרה בתנ"ך. הבקשות והתפילות של אמהות העם היהודי שרה, רבקה ורחל, ושל חנה (בספר שמואל א') לאלוהים לשחררן מעקרותן הן נושא מרכזי בתנ"ך וכל ילד ישראלי שומע את הסיפורים הללו בבית הספר היסודי. מצאתי גם רמז לכך שהמילה מתקשרת אצל חלק מן האנשים לשואה או לניתוח שמבצעים בבעלי החיים.
דוגמא נוספת להבדל בבחירת המילים ניתן למצוא במילות הפתיחה המופיעות בשני טפסי הסכמה לניתוח עבור נשים, אשר בחנתי.
הטופס הגרמני מתחיל במילים:
"Sterilisation der Frau: Liebe Patientin, Sie haben sich f?r eine Sterilisation, die eine dauerhafte Unfruchtbarmachung zur Folge hat, entschieden. (…)"
(עיקור האישה: פצינטית נכבדה, החלטת לעבור עיקור, אשר תוצאתו היא אי-פוריות מתמשכת.)
הגירסה הישראלית של טופס ההסכמה פותחת במלים אלה:
"טופס הסכמה: ניתוח לקשירת חצוצרות (Tubal Ligatio); קשירת חצוצרות מבוצעת כדי למנוע הריון בדרך של הפריה טבעית. (…)"
הכינוי "קשירת חצוצרות" מוריד לדעתי מן האופי הסופי של הניתוח, אשר הטופס הגרמני מדגיש, מכיוון שהמושג מרמז על כך שניתן לפרום את ה"קשר" ולא מכיל סימן לתוצאה של התהליך: עקרות. בנוסף, המשפט הראשון של הטופס הישראלי מרמז על כך שהניתוח לא מונע הפרייה בדרך לא-טבעית, למשל על ידי הפרייה חוץ-גופית (IVF). Ruth Landau מצביעה על השכיחות והלגיטימיות של  IVF(במימון המדינה) בארץ: 2% מכל הלידות הן תוצאה של הפרייה חוץ-גופית.
כפי שנאמר לעיל, לא קיים בגרמניה או בישראל חוק מדיני הדן בניתוח העיקור הוולונטרי. בשתי המדינות ההחלטה הסופית האם לבצע את הניתוח או לא היא בידיו של הרופא/ה האמור לבצע אותו. לא ניתן להכריח את הרופא/ה לבצע את הניתוח נגד רצונו. בשתי המדינות קיים העיקרון, לפיו אנשים המעוניינים לעבור עיקור, חייבים לשכנע את הרופא/ה במידת הרצינות של החלטתם.
עבור ישראל מצאתי, שמידע מפורט על הניתוח ועל היבטיו השונים ניתן להשיג כמעט אך ורק תוך שיחה אישית עם הרופאים/ות. מידע כתוב נמצא רק בהיקף מוגבל יחסית, למשל בצורה של מאמרים קצרים באתרי אינטרנט, המתארים בצורה כללית את הניתוח, יתרונותיו וחסרונותיו .
בגרמניה לעומת ישראל, קיים מבחר רחב ומפורט של חומר מידע בנושא העיקור: חוברות מפורטות ומאוירות (למשל של האירגון "pro familia") וספרים שלמים , שנכתבו עבור המתעניינים במטרה להקל על תהליך ההחלטה בעד או נגד עיקור. ספרים אלו מכילים ראיונות עם אנשים מעוקרים (נשים וגברים), אשר מספרים על חוויותיהם החיוביות והשליליות בעקבות הניתוח. כמו כן, דנים ספרים אלו בהיבטים הרפואיים והחברתיים השונים של העיקור. בנוסף, קיימת אפשרות לקיום שיחת ייעוץ עם  עובדי האירגון "pro familia" באחד מן הסניפים הפזורים ברחבי המדינה. רופאים/ות רבים נוהגים להציב קיום שיחה זו כתנאי לביצוע הניתוח. אך, חומר המידע הרב והמפורט בגרמניה לא מחליף את השיחה האישית, שמתנהלת בכל מקרה עם הרופא/ה המנתח.
מכאן ניתן לשער,
א) שההשקפה והגישה האישית של הרופא/ה כלפי העיקור מהותית עבור מוכנותו לבצע את הניתוח, מכיוון שההחלטה הסופית מוטלת על כתפיו.
ב) שבשתי המדינות, אך במיוחד בארץ – מכיוון שהרופא/ה הוא כמעט המקור היחיד למידע אודות הניתוח, אופן ההצגה של העיקור על ידי הרופא/ה עלול להשפיע מאוד על תהליך ההחלטה בעד או נגד הניתוח אצל המטופלת.
במטרה לבחון את אופן ההצגה השונה של העיקור בגרמניה ובישראל, אתייחס למידע הרב שנכתב בנושא בגרמניה לייצוג הצד הגרמני, ואילו עבור הצד הישראלי אבסס את השערותיי בעיקר על סמך שיחה שניהלתי עם ד"ר שרגא וקסלר, מומחה לרפואת נשים, מנהל מכון שער לבריאות האישה והשרות הגינקולוגי באוניברסיטת תל אביב מטעם שרותי בריאות כללית ומנהל האתרwww.genicolog.net.
אין בכוונתי לערער על הנתונים (הסטטיסטיים) השונים בהם נתקלתי, אלא להמחיש את השפעת אופן ההצגה השונה של העיקור פה ושם על בחירת המטופלות. אני מודעת לחוסר שווי המשקל של מקורות המידע שעמדו לרשותי, אך לדעתי מסגרתה והיקפה של עבודה זו אינם מאפשרים מחקר המוביל לתוצאות מייצגות.
שמתי לב לעובדה שבטיחות ביצוע העיקור באישה מוערכת ומוצגת באופן שונה בשתי המדינות. עבור גרמניה מצאתי במקורות שונים   Pearl-Index לעיקור העומד על:
0.2-0.3
0.1-0.3
0.004-0.06
ומנגד עומדת הצגת הנתון על ידי ד"ר וקסלר, אשר העיד על Pearl-Index של 0.7 – 0.5 , והדגיש שלכן הגלולות וההתקן התוך-רחמי, להם Pearl-Index העומד על 0.2, הם אמצעי מניעה יותר בטוחים.
הבדל נוסף נמצא בהערכה של שביעות רצון הנשים שעברו את ניתוח העיקור:
מתוך מקורות גרמניים הסקתי שרק אחוז קטן של נשים מתחרטות על החלטתן לעבור את הניתוח, ו/או דורשות תיקון של העיקור (רפרטיליזציה), כלומר ניתוח נוסף הפותח את החצוצרות כדי לאפשר השבת הפוריות:
כ- 2.1% מהנשים המעוקרות דורשות תיקון
כ- 6.5% מהנשים המעוקרות דורשות תיקון
כ- 1-5% מהנשים המעוקרות מתחרטות על הניתוח
כ- 96% מהנשים המעוקרות מרוצות לגמרי מהניתוח ומתוצאותיו
על שאלתי כמה נשים בישראל דורשות תיקון של העיקור לאחר שבוצע, ענה לי ד"ר וקסלר שמדובר ב-20-40% מהנשים המנותחות.
עד כאן ניתן לומר, שהעיקור מוצג בגרמניה כאמצעי מניעה בטוח מאוד יחסית, המביא ברוב המקרים לשביעות רצון גבוהה מאוד. בהצגה הישראלית לעומת זאת, עומדת הצגת מידת הבטיחות של הניתוח מתחת למידת הבטיחות של הגלולות ושל ה- IUD (התקן תוך-רחמי), ונאמר כי נשים רבות באופן יחסי מתחרטות על עיקורן ודורשות רפרטיליזציה.
בנוסף, שמתי לב לגישות השונות בהתייחסות להפלה של הריון לא רצוי כאלטרנטיבה לעיקור לצמיתות.
ד"ר וקסלר אמר לי, שבמקרה בו אישה בת 40 שוקלת לעבור עיקור, הוא היה מסביר לה שהסיכוי להיכנס להריון יורד וקטן עם הגיל, והיה מציין, שבמידה ובכל זאת נוצר הריון, הפלה לפני השבוע השמיני היא פחות מסוכנת (סיכויים נמוכים יותר לתחלואה ולתמותה) מאשר ניתוח העיקור או מהריון ולידה בגיל 40, בו כאמור גם קטן מאד הסיכוי להרות.
כאשר פותחים את אתר האינטרנט (http://www.genicolog.net/new/) של ד"ר שרגא וקסלר, מוצאים את ההפלה יחד עם קשירת החצוצרות תחת הכותרת אמצעי מניעה: שיטות ניתוחיות.
מרים ליפסמה מראה בעבודתה ש 70% מהנשים הנשאלות, אשר לא רוצות ילדים נוספים היו שוקלות הפלה במקרה של הריון לא רצוי, ולעומתן רק 14% מהנשים חושבות באופן חיובי על קשירת חצוצרות.
עבור גרמניה לעומת זאת, לא מצאתי אף מקור אשר מציג את ההפלה כאלטרנטיבה לעיקור או כסוג של אמצעי מניעה. במקום זה מצאתי עדויות רבות של נשים שביקשו לעבור עיקור דווקא בגלל שהן רוצות למנוע את הצורך בהפלה (או בהפלה נוספת) . ובנוסף, מצאתי רמז לכך שרופאים/ות גרמניים ביצעו בשנות ה-70 ניתוחי עיקור כ"עונש" על הפלה , הנחשבת בגרמניה עד היום למעשה שלילי השנוי במחלוקת ציבורית.
קריטריונים שונים להסכמה לביצוע העיקור בגרמניה ובישראל:
בנוסף להבדלים אותם הצגתי לעיל אודות אופן הצגת העיקור, מצאתי שהקריטריונים להסכמת הרופא/ה לביצוע הניתוח שונים בשתי המדינות.
נוכחתי לדעת שבגרמניה 1% מהנשים בגילאים 25-34, 5% מהנשים בגילאים 35-44 ו 7% מהנשים בגילאים 45-49 בוחרות בעיקור כאמצעי מניעה.  הגיל הממוצע של הנשים בעת הניתוח הינו 37 שנים, כאשר יש להן 2.1 ילדים בממוצע.  הגיל ומספר הילדים של הנשים מוצגים במקורות שונים כגורמים אשר אין להם השפעה על שביעות הרצון מהניתוח.  מן העדויות בספרים של Blume ו Ney, ניתן להסיק שבגרמניה גם נשים בלי ילדים מקבלות אישור לעבור את ניתוח העיקור, כאשר הן מצליחות לשכנע את הרופא/ה ברצינות החלטתן.
בניגוד לכך, לגרסתו של ד"ר וקסלר, לא ייתכן בשום פנים ואופן שרופא/ה ישראלי היה מסכים לעקר אישה ללא ילדים – "אפילו לא תמורת הרבה כסף". לעומת המקורות הגרמניים, שדוחים קשר בין הגיל ומספר הילדים של האישה לשביעות הרצון מהניתוח, ד"ר וקסלר הסביר שעל מנת לאשר ניתוח לקשירת חצוצרות נהוג להשתמש במספר 100 כמדד, אליו משווים את מכפלת גיל האישה במספר ילדיה. כך שאם אישה בת 35 שיש לה 2 ילדים מבקשת לעבור ניתוח זה סיכוייה קטנים (המכפלה 70) לעומת אותה אישה עם 3 ילדים (המכפלה >100) שתזכה לקבל את האישור לניתוח.
עדויות נוספות לכך שבארץ מונעים מנשים חסרות ילדים לעבור את ניתוח העיקור מצאתי גם בדיונים בפורום האינטרנט "נשים שלא רוצות ילדים".
בעוד שבגרמניה המניעים האישיים של האישה ומידת הרצינות של החלטתה הם הקריטריונים העיקריים להסכמה לביצוע הניתוח, נראה שבארץ ההסכמה קשורה באופן הדוק, אם לא תלויה, בגיל ובמספר הילדים של האישה המעוניינת לעבור עיקור.
ניתן לראות כאן קשר למשמעות השונה שמקבלת הפוריות בחברה הגרמנית לעומת הישראלית. יעל השילוני-דולב מציגה משמעות שונה זו במאמרה על הפלות סלקטיביות בגרמניה ובישראל. היא מקשרת את מרכזיות הפוריות וריבוי-הילדים בארץ לאיום הדמוגרפי, לרצון להחליף את מיליוני האנשים שנספו בשואה ולמרכזיות ההורות והילודה בדת ובמסורת היהודית.
בגרמניה לעומת זאת, עקרות איננה נחשבת מום  , והבחירה שלא להביא ילדים לעולם ("childlessness") היא בחירה נפוצה ולגיטימית לכל דבר. לפי תחזית משנת 1996, כשליש מהנשים בגרמניה המערבית לשעבר לא צפויות להביא ילדים בימינו.
בין הסיבות להחלטה המודעת שלא להביא ילדים בקרב גרמנים וגרמניות ניתן לכלול את הקושי לגשר בין גידול ילדים לבין טיפוח קריירה מקצועית , את ההשקפה לפיה הבאת ילדים לעולם זה המאוים על ידי זיהום הסביבה והאיום האטומי היא מעשה בלתי אחראי , ואת הדעה שהמשפחה היא צורת חיים בלתי נסבלת עבור כל המעורבים .
אני מניחה שמצד אחד ההבדל במשמעות הפוריות, המעוגן בתרבות, מהווה לפחות חלק מן ההסבר למוכנות השונה בקרב הרופאים/ות בגרמניה ובישראל לבצע עיקור, ומצד שני ניתן להניח שהוא גם משפיע על מוכנותן של הנשים בשתי המדינות לשקול עיקור כשיטה למניעת הריון, היות ושיטה זו מהווה וויתור לצמיתות על הפוריות.
דת ועיקור:
בחלק זה ברצוני להציג את העמדות של הכנסיות – הקתולית והפרוטסטנטית בגרמניה, ושל היהדות בישראל בנושא העיקור.
בהתאם ל "Katechismus" (יצירה הכוללת ומציגה את התורה הקתולית הרשמית), לנוצרים הקתולים אסור להשתמש באמצעי מניעה כל שהוא, כולל עיקור. כל עוד מדובר ביחסים בתוך הנישואים (בלי נישואים אסור כמובן), מותרת על ידי הכנסייה רק ה"מניעה הטבעית", כלומר קביעת הימים הפוריים של האישה בשיטות שונות, והימנעות ממגע מיני במהלכם.
הכנסייה הפרוטסטנטית לעומת זאת, מתירה את עיקור האישה במידה ויש סכנה לבריאות הולד או לבריאות האישה בכניסה להריון (או להריון נוסף).
מהיכרותי האישית עם הנושא אני יכולה לציין, שרק אנשים מעטים בגרמניה מרגישים מחויבים לעמדות הרשמיות של כנסיותיהם בנוגע לבחירת אמצעי מניעה.
במטרה לבחון את עמדות ההלכה בנושא העיקור, אני מסתמכת על מאמרו של דניאל מלאך, אשר פורסם בכתב העת "אסיא". מן המאמר המפורט עולה שעיקור הגבר (המצווה במצוות "פרו ורבו"), על ידי קשירת מובילי הזרע נחשב סירוס על-פי ההלכה ולכן חל עליו איסור מוחלט.
בעניין קשירת החצוצרות בקרב נשים, קיימים חילוקי דעות בין הפרשנים הרבים, המבססים את עמדותיהם על עמדות שונות מן הגמרא ועמדות הפוסקים הראשונים. כמו ברוב המחלוקות ההלכתיות, נראה שגם בדבר עיקור האישה לא קיימת עמדה אחת, אחידה ורשמית. מסיכום המאמר ניתן להבין ש"מבחינה הלכתית יש לדון אם קשירת החצוצרות היא בכלל סירוס. אם תתקבל ההנחה שאין איסור סירוס בקשירת החצוצרות, אזי אין הכרח ברברסיביליות [היפוך] של השיטה כדי להתירה במקום צורך גדול. אך אם קשירת החצוצרות הינה סירוס מבחינה הלכתית, אזי רק כאשר תימצא שיטה רברסיבילית, [הפיכה] יהיה מקום לדון אם גם אז, הקשירה הרברסיבילית [ההפיכה] עדיין נחשבת סירוס."
למרות שלא קיימת עמדה הלכתית אחידה ומוחלטת, מצאה מרים ליפסמה, כי 93.2% מהנשים שהשתתפו במחקרה, מאמינות שעיקור האישה הוא אסור מבחינה הלכתית , והיא מסיקה שתפיסת הערכים הדתיים כמנוגדים לעיקור, מהווה חלק מן ההסבר לשיעור הנמוך של העיקור כאמצעי מניעה בארץ.
Barbara Okun בניגוד לכך, מצאה במחקרה ש 1.6% מהנשים הדתיות (רמת הדתיות נמדדה בין היתר על פי טבילה סדירה במקווה) בחרו בעיקור כאמצעי מניעה, וזאת לעומת 0.9% בלבד, שבחרו בעיקור מכלל הנשים שהשתתפו במחקר.
סיכום:
כפי שהראיתי בעבודתי, לא ניתן להסביר את השכיחות הגדולה יחסית של העיקור כאמצעי מניעה בגרמניה ואת ההמצאות המינימלית של השיטה בארץ, בקיומם של מדיניות רשמית שונה, חוקים מדיניים שונים או רמת התפתחות רפואית-טכנית שונה.
במסגרת חיפושי התחוור לי, שהצגת העיקור על ידי אנשי הרפואה שונה בשתי המדינות. בגרמניה מדגישים אנשי הרפואה יותר את יתרונות השיטה (בטיחות גבוהה ורמת שביעות רצון גבוהה), ובארץ מוצג העיקור כשיטה פחות בטוחה מאמצעי מניעה אחרים (גלולות והתקן תוך-רחמי), המביאה למקרים רבים יותר, באופן יחסי, של העדר שביעות רצון.
יתרה מזאת, ניתן לראות את ההצגה והקבלה של ההפלה כאלטרנטיבה לגיטימית לעיקור בארץ כחלק מההסבר לשיעור הנמוך של העיקור, בעוד שבגרמניה ההפלה איננה מקובלת כאלטרנטיבה לאמצעי מניעה בכלל, ולעיקור בפרט.
בנוסף, מצאתי נגישות שונה לאפשרות לעבור עיקור כאמצעי מניעה בשתי המדינות: בארץ רופאים/ות מסכימים לבצע את ניתוח העיקור רק במידה והגיל ומספר הילדים של האישה מצדיקים זאת, בעוד שבגרמניה, נראה כי הקריטריון העיקרי להסכמת הרופא/ה לביצוע הניתוח הוא המוטיבציה האישית של האישה.
מרכזיות הפוריות והילודה בתרבות היהודית-ישראלית יכולה מצד אחד להוות הסבר לקשיים אותם מערימים הרופאים/ות טרם ההחלטה לבצע את העיקור, ולתנאים בהם תלוייה הסכמתם לביצוע הניתוח. מצד שני, ניתן להסביר בכך גם את חוסר המוכנות של נשים ישראליות רבות, לשים קץ סופי לפוריותן על ידי החלטה מודעת לעבור עיקור.
בגרמניה לעומת זאת, הבחירה ב"childlessness" (Kinderlosigkeit), והבחירה להביא רק ילד אחד או שניים לעולם, נחשבות בחירות לגיטימיות לגמרי ומהוות צורת חיים נפוצה בגרמניה. עקרות או "childlessness" מתוך בחירה אינן מלוות בקונוטציות שליליות.
בישראל נראה גם, שתפיסת ערכים דתיים כמנוגדים לעיקור, מהווה גורם למספרן המועט של הנשים שמוכנות לעבור עיקור כאמצעי מניעה. אך לא יכולתי להגיע בנקודה זו לעמדה ברורה, מכיוון שנתקלתי במקורות הסותרים אחד את השני.
חשוב לי לציין, שבכדי להגיע לתוצאות מייצגות בנושא עבור שתי המדינות, יש צורך בבדיקת מקורות נוספים. כמו כן, לדעתי יש לנהל באופן שיטתי ראיונות עם אנשי רפואה ועם נשים וגברים בגרמניה ובישראל, כדי ללמוד על מניעיהם האישיים של הראשונים לאשר או לאסור ביצוע העיקור, ושל השניים לדרוש את הניתוח עבורם או לדחות אותו כשיטה למניעת הריון.
רשימה ביבליוגרפית:
– Blume, Angelika, Sterilisation – Entscheidungshilfen f?r M?nner und Frauen, Rowohlt, 1985
– Dokumente zur Patientenaufkl?rung, Herausgeber: proCompliance Verlag GmbH, Autoren: Prof. Dr. Dr. med. habil. E. Merkle und Prof. Dr. jur. G. H. Schlund, 2001
– Fitz, Rudolf und Iglseder-Hesz, Petra, Empf?ngnisverh?tung, Kneipp Verlag, 2003
– Informationsbrosch?re "Verh?tungsmethoden – Sterilisation", pro familia, 2005
– Landau, Ruth, Religiosity, Nationalism and Human Reproduction: The Case of Israel, in International Journal of Sociology and Social Policy, 12/2003
– von Mering, Ruth und andere, Ist die Tubensterilisation noch eine zeitgem??e Verh?tungsmethode?, in Gyn?kologisch-geburtshilfliche Rundschau, 43/2003
– Meyer, Annelene, Psychologische Aspekte der Tubensterilisation, in Reproduktionsmedizin, 2/2000
– Ney, Norbert, Ratgeber Sterilisation, Rasch und R?hring Verlag, Hamburg, 1986
– Okun, Barbara, Religiosity and Contraceptive Method Choice: The Jewish Population of Israel, in European Journal of Population, 16/2000
– Pschyrembel, W?rterbuch Sexualit?t, de Gruyter, Berlin New York, 2003
– Rabe, Th. und Brucker, C., Gemeinsame Stellungnahme der Deutschen Gesellschaft f?r Gyn?kologische Endokrinologie und Fortpflanzungsmedizin e.V., in J. Reproduktionsmed. Endokrinol. 3/2004
– השילוני-דולב, יעל (2004), מיהו תינוק רצוי? הפלות סלקטיביות בשל אנומליות בכרומוזומי מין בגרמניה ובישראל, תיאוריה וביקורת (25)
– ליפסמה, מרים, קידום בריאות על ידי התנהגות בלתי הפיכה: המקרה של מניעת הריון לצמיתות בקרב נשים ישראליות, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", האוניברסיטה העברית, ינואר 1995
– מלאך, דניאל, עיקור חצוצרות (Tubal sterilization), בתוך "אסיא" מז-מח (י"ב ג-ד), כסלו תש"ן
*עבודת רפראט בנושא "עיקור כאמצעי מניעה בגרמניה ובישראל", שנכתבה על-ידי שרון שוואב, בקורס "הורות, אמהות ופריון בהפרעה", המרצה: ד"ר יעל השילוני-דולב, לתואר BA, בחוג ללימודי נשים ומגדר בסיוע NCJW, באונ' תל-אביב.
כל הזכויות שמורות © לד"ר שרגא וקסלר ול-"שער" – מכון לבריאות האישה.
אין להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע או להפיץ את המידע
באתר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי,
אלקטרוני, אופטי או מכני (לרבות צילום והקלטה) ללא אישור של מפעיל האתר.
לבקשת אישור 052.2453662 shraga@genicolog.net
http://a3101-tmp.s48.upress.link
מכון "שער" 03.6956867 ימים א'-ה' משעה 09:00
מכון לטיפול בלייזר בקונדילומה ובמחלות מין לנשים ולגברים
ניתוחים פלסטים גינקולוגיים ואנדוסקופיים