כלמידיה

כלמידיה –  CHLAMYDIA TRACHOMATIS

מחלת הכלמידיה, מחלה המועברת במגע מיני, נפוצה ביותר והשפעתה משמעותית על בריאות האישה, אך מעטים מכירים אותה.

המחלה נגרמת ע"י חיידק הכלמידיה טרכומטיס.

מוכרים כיום כ 60 זנים של חיידק זה כשחלקם פוגעים באברי המין, אחרים – בלחמית העין ואחרים בדרכי הנשימה ובריאות.

שכיחות המחלה גבוהה ביותר. בכל שנה נדבקים ברחבי העולם יותר מ 100 מיליון איש ובארצות הברית לבדה כ-  4-3 מליון , לעומת כ – 750 אלף מקרי זיבה או 70 אלף מקרי עגבת.

כלמידיה מהווה את הסיבה הזיהומית השכיחה ביותר לאי פוריות ולהריונות חוץ רחמיים, ואת הגורם הזיהומי השכיח ביותר לעיוורון.

ההידבקות במחלה עלולה להתרחש בכל גיל, אך אחוז החולים הגבוה ביותר נמצא בקרב אנשים בשנות העשרים לחייהם.
במחקר שבו נבדקו כ – 13 אלף נשים בארצות הברית, רובן בגילאי 25-17, נמצא כי קרוב ל – 10% מהן נשאו את המחלה.

בישראל יש פחות דיווחים על המחלה כנראה עקב מודעות נמוכה אליה.
בסקרים בשנות ה 70-80 של המאה ה – 20 נמצאה תחלואה בכלמידיה בקרב נשים פעילות מינית בשכיחות של 2%-3.25% ושל 13% בקרב גברים עם דלקת שופכה.
משנת 1966 עד שנת 2000 ירדו שיעורי היארעות כלמידיה בישראל מ-2.1 ועד 0.9 למאה אלף, אך מאז שנת 2001 חלה עלייה רצופה בשיעורי היארעות כלמידיה בישראל שהגיעה לשיאה בשנת 2004, עם שיעור של 3.0 למאה אלף תושבים, אשר ייתכן שנבלמה בשנת 2005 עד לשיעור של 2.3 למאה אלף.

מהם סימני המחלה?

סימני המחלה מופיעים בדרך כלל כשלושה שבועות לאחר ההידבקות בחיידק, אך יכולים גם להופיע חודשים לאחר מכן. נשים עלולות לסבול מהפרשות צהובות, דימום באמצע תקופת המחזור, צורך גובר להטיל שתן ומופיעים צריבה בהטלת שתן, כאבי בטן עמומים וכאבים בזמן יחסי מין. רוב הנשים לא מרגישות כלל בדלקת ומגלות אותה בשלב מאוחר שיש כבר נזקים ממנה.

גם אצל גברים תיתכן צריבה במתן שתן, וכן הפרשות מאיבר המין או נפיחות וכאב באשכים. גם פה, חציים של הגברים כלל לא מרגישים במחלתם.

חיידקי הכלמידיה מעורבים גם בתסמונת רייטר, הכוללת 3 מאפיינים: דלקת המפרקים, דלקת השופכה [צינור השתן] ודלקת לחמיות העינים.

מה מאפיין את המחלה ומהם סיבוכיה?

אצל נשים שנפגעו עלולה להתפתח דלקת צואר, דלקת רירית רחם וחצוצרות, דלקת אגן ודלקת קופסית הכבד. בהמשך עלולות להופיע הדבקויות ברחם, הדבקויות והצטלקות של החצוצרות והדבקויות סביבן וסביב השחלות. כל אלו עלולים להביא לכאבי בטן "בלתי מוסברים", לעקרות ולהריון חוץ רחמי.

גם הסיכון שנשים הנושאות את המחלה ידבקו באיידס, אם ייחשפו לנגיף, גבוה פי שלושה עד פי חמישה מהרגיל. לעיתים מי שמשלמים את המחיר הם דווקא התינוקות, הנחשפים לחיידק בזמן המעבר בתלת הלידה. תינוקות אלה עלולים ללקות בדלקת ריאות או בדלקת של לחמית העין. [תינוקות מקבלים טיפות עינים מיד לאחר הלידה, באופן שגרתי, למניעת בין השאר מחלה זאת.]

איך מאבחנים את המחלה?

הקושי העיקרי שמציבה המחלה הוא באבחון. כ – 75% מהנשים הנושאות את המחלה הן א-סימפטומטיות וכך גם כ – 50% מן הגברים. החולה יכול לשאת את החיידק בגופו חודשים ואפילו שנים, בלי להיות מודע לכך. בתקופה זו הוא עלול להפיץ את המחלה הלאה. אבל גם במקרים שבהם לא ניכרים כל תסמינים למחלה, היא עלולה לגרום נזק.

ניתן לאבחן את המחלה בכמה דרכים:

  • הבדיקה הנפוצה ביותר והמדוייקת ביותר היא הבדיקה בשיטה ביולוגית מולקולרית PCR – , המזהה את הגנים של החיידק בשתן ו/או בהפרשה נרתיקית או מפי השופכה ו/או מחלל הפה של הנבדק. ערכת הבדיקה מכילה אנזימים המשכפלים את חלקי הגנום של החיידק וכך מצליחים לזהות אותו, גם אם הוא נמצא בכמות קטנה ביותר. יתרונה של בדיקה זאת הוא שאינה פולשנית וכן שביכולתה לשפר את הסיכוי לאתר את החיידקים, גם בכמות קטנה, בהשוואה לבדיקות שהיו נהוגות עד היום.
    יתרון נוסף לבדיקה זו הוא הפשטות שבאיתור גברים שהם נשאים של חיידקי כלמידיה. במחקר שנעשה בארה"ב בקרב כ- 5,100  מתבגרים ממין זכר ללא תסמינים, נמצא כי 5.3% מהם נושאים את המחלה. טיפול יעיל בגברים אלו ימנע הדבקה של נשים ויקטין את תפוצת המחלה בעולם.
    לשם ביצוע הבדיקה אין צורך בדגימת שתן של בוקר.
  • על מנת לוודא אם הטפול הצליח, מומלץ לקחת דגימה לבדיקת   PCR לא לפני  שבועיים אחרי גמר הטיפול האנטיביוטי. ביצוע בדיקת ה PCR  מוקדם יותר מהמועד הנ"ל תביא לתשובות כזב חיוביות שכן הרגישות הגבוהה של בדיקת ה PCR  תזהה חיידקים מתים או חיידקים חיים שעדיין נותרו באברים הנ"ל.
  • בדיקת דם לנוגדנים – בדיקה שאינה מדויקת, שכבר אינה בשימוש כיום.
  • בדיקת תרבית – היתה בעבר הבדיקה המדוייקת ביותר, לפני הכנסת בדיקות ה PCR  אך כיום כבר אינה בשימוש משום שהיא מסובכת בלקיחתה, מחייבת מערך מעבדתי צמוד, ומצריכה מיומנות בלקיחתה והקפדה על הובלתה למעבדה בקרור . בנוסף היא פולשנית ואינה נעימה.
  • בדיקת אנטיגנים בדגימות הרקמה – בדיקה שאינה מדויקת ואינה אמינה דייה.

כיצד מטפלים במחלת הכלמידיה?

מספר טיפולים אנטיביוטיים אפשריים כיום:

  • טבליות ממשפחת הקוינולונים למשך 10 ימים, כמו אופלודקס ולבו.
  • טבליות אזיטרומיצין (אַזֵניל, זֵטוֹ) 4 בבת אחת, חד פעמי לפני ארוחה. מנה חד פעמית זאת מספיקה להיספג בתאי הגוף וריכוזה בהם נותר גבוה מספיק במשך עשרה ימים, עד לחיסולו המוחלט של החיידק או 6 טבליות ל 5 ימים.
  • טבליות ממשפחת הטטרציקליניים – דוקסילין, מינוצין 2 טבליות [100 מיליגרם כ"א] ליום למשך 10 ימים או יותר. ראוי לומר כאן שאת טבליות הטטרציקלינים נוטלים אחרי ארוחה מלאה, עם כוס מים מלאה ויש להיות במצב מאונך במשך 3 שעות לאחר מכן ולא לשכב, מחשש לגרימת נקב בושט. טיפול זה כבר פחות יעיל בימינו בהשוואה לעבר בשל התפתחות זנים עמידים לאנטיביוטיקה זאת.
  • טבליות אריתרומיצין 250 מ"ג 4 ליום 10 ימים במיוחד לנשים הרות שאסורות בלקיחת הטטרציקלינים והאזניל.

לעתים יש לחזור על הטיפול האנטיביוטי פעם אחר פעם שכן התנהגות חיידק זה ואורח חייו והתרבותו שונים מאלו של שאר החיידקים. חיידק זה מתרבה כל 72 שעות לעומת שאר החיידקים שעושים זאת כל כמה דקות. היות שהאנטיביוטיקה מסוגלת לפגוע בחיידק ברגע מאד מסוים במעגל התרבותו, הרי שבמקרה זה נדרש לקחת את האנטיביוטיקה למשך זמן ארוך יותר.

חיסון

בשנת 2015 צוות חוקרים מבוסטון פיתח חיסון כנגד כלמידיה טרכומטיס שכרגע נמצא יעיל בעכברים.

כלמידיה בנשאי HIV המקיימים יחסי מין עם גברים

במחקר שהתפרסם בירחון הבריטי לדרמטולוגיה נבדקו השכיחויות של מחלות הכלמידיה טרכומטיס, זיבה, מיקופלסמה גניטליום ועגבת בגברים נשאי HIV המקיימים יחסי מין עם גברים. מקרב הנבדקים
ב 20.7% נמצאו מחלות המין הנ"ל: שכיחות הכלמידיה היתה 10.9%, זיבה 8.9%, מיקופלסמה גניטליום 4.2% , עגבת מוקדמת ב 4.6% . רוב הנבדקים (90.6%) כלל לא הרגישו במחלתם. נמצא שגורמי הסיכון לחלות במחלות מין היו: זיהום ב HPV, עגבת בעבר וציטולוגיה לקויה במשטח פי טבעת. המסקנה היא שנשאי HIV המקיימים יחסי מין עם גברים מוטב שיעברו באופן שגרתי בדיקות לגלוי מחלות מין.

Asymptomatic Anal Sexually Transmitted Infections in HIV-positive Men Attending Anal Cancer Screening. W. Fuchs; A. Kreuter; M. Hellmich; A. Potthoff; J. Swoboda; N.H. Brockmeyer; U. Wieland. The British Journal of Dermatology. 2016;174(4):831-838.

השאר תגובה

*