גישה חדשה להורות: הורות דרך התקשרות (Parenting by Connection)

מאת ג'ינה וסאלי תדמור
אנו מציגות גישה חדשה להורות, גישה שונה מהגישה המוכרת לרוב ההורים. אנחנו קוראים לגישה הזאת: הורות דרך התקשרות.

למה צריך גישה חדשה? מה לא עובד בגישות הרגילות? בואו נבחן את שתי הגישות המסורתיות להורות.
הגישה הסמכותית: ההורים יודעים מה טוב לילדיהם. אנחנו מלמדים את ילדינו מהי הדרך הנכונה לחיות. לילדים יש נטיה להיות אגואיסטיים ולא לקבל סמכות. צריך לחנך אותם דרך שיטת המקל והגזר. אם נכנע לאופי הטבעי של הילד, הוא יצא מפונק ועצלן.
הגישה הליברלית: אנחנו צריכים ללמד את ילדינו, אבל בצורה אוהבת. אסור להעניש אותם פיסית, אבל צריך לקבוע גבולות. אם ילדים מתנהגים לא כראוי, יש להבין, להסביר, ולהשתמש בשיטות הכוונה לא אלימות, למשל, פסק זמן. אם הילד מתפרע, כדאי לשלוח אותו מהחדר עד שהוא נרגע. כדאי לתת לילדים ללמוד דרך התוצאות הטבעיות של הפעולות שלהם. למשל, אם רוצים שהם יסדרו את החדר שלהם, אז לתת לחדר להדרדר לבלגן, עד שזה מפריע להם. כך הם ילמדו לעשות את הדבר הנכון.
מה המשותף לכל הגישות הללו?
כולן מבוססות על שיטות שונות לחנך את ילדינו. הן מבוססות על ההנחה, שהתפקיד העיקרי שלנו כהורים הוא לחנך את ילדינו, וללמד אותם כיצד לחיות. אנחנו לא רק מלמדים אותם מה לעשות ומה לא לעשות, אלא משקיעים מאמצים רבים להקנות לילדינו כישורים: שעורי מוזיקה וריקודים, שפות זרות והעשרות מסוגים שונים. אנחנו רוצים שהילדים ילמדו היטב. אנחנו שמחים כשהילדים נחשבים מחוננים, ומאוכזבים אם הם נכשלים בלימודים.
תפקידנו הוא לחנך את הילדים – זו נראית הנחה סבירה ביותר. אם תפקיד ההורה הוא לא לחנך את הילדים, מהו תפקידו? איך ילדים ילמדו, אם לא ילַמדו אותם?
אנחנו רוצים להציע צורת חשיבה שונה – פרדיגמה חדשה. היינו רוצים להציע שהבריאות הרגשית של הילד, ומידת הצלחתו בחיים, תלויים לא במה שהוריו מלמדים אותו – אלא באיכות יחסיו עם הוריו, ועם אנשים אחרים בחייו. טענה זאת מקבלת אישורים רבים ממחקרים פסיכולוגיים שונים. ישנם הרבה מאוד מחקרים שמסיקים שאיכות ההתקשרות (היחסים) עם הורים נמצאת במתאם להצלחת הילד בחיים. הצלחה – לא רק מבחינה כלכלית או חברתית, אלה מבחינה נפשית – כמה הוא שלם עם עצמו ועם אנשים אחרים, כמה הוא סקרן ופתוח, כמה הוא משתף פעולה עם אחרים.
כאשר יש יחסים טובים ובטוחים, החינוך הוא קל וטבעי. היחסים יוצרים מרחב חדש בין ההורה והילד, שבו הילד מבטא את הרצון הטבעי שלו ללמוד על העולם ולהתפתח.
חוקרים בתחום פסיכולוגיית ילדים יודעים עובדה זו, ובד"כ אנשים מבינים כמה חשובים היחסים בין ההורה והילד. אבל בחיי היום-יום שלנו, אנחנו לא פועלים לפי ההבנה הזאת – אלא לפי המחשבה שעתיד ילדינו תלוי בכמה נלמד אותם. אנחנו מעודדים את התינוקות שלנו להיות עצמאיים מוקדם ככל האפשר. אנחנו מתפעלים ומעריכים ילדים שנרדמים בעצמם, משחקים בעצמם, ועוזרים להורים. מצד שני, אנחנו חושבים שמשהו לקוי, אם הילד "קשור מדי" להורים.
הורים לוקחים את היחסים עם ילדיהם כמובנים מאליהם. הם יודעים עד כמה הם אוהבים את ילדיהם. הורים יעשו הכל עבור ילדיהם. הם מקריבים קורבנות גדולים למענם, מבחינת זמן, כסף והשקעה רגשית. אבל כאשר הילדים מתבגרים, איכות היחסים איתם מידרדרת. היחסים הם בסדר, במקרה הטוב. הילדים מודעים לאהבה של ההורים אליהם, ומוקירים אותם על כל מה שעשו עבורם, אבל בילוי זמן עם ההורים לא נחשב להנאה גדולה. יש לעתים קרובות טינה משני הצדדים. לעתים, הטענה העיקרית של הילדים היא שההורים לא מקבלים אותם כפי שהם. הילדים מרגישים שההורים רוצים לשנות אותם, וזה נחשב נורמלי. לעומת זאת, ההורים מרגישים שהילדים שלהם לא מעריכים מספיק את כל מה שהם עשו עבורם.
זהו המסתורין הנצחי של גידול ילדים. ההורה הוא בעל הכוונות הטובות ביותר, הוא עושה את המיטב, הוא משקיע סכומי עתק וזמן רב בילד, ובכל זאת הילד גדל והופך להיות לא מאושר. אולי הוא ביישן וסובל בחברת ילדים אחרים. אולי הוא מתנגד ללימודים, ומתפרע עד כדי כך שממליצים לתת לו תרופות חזקות, כדי להשתלט עליו. ילדים יכולים להצטיין בבית הספר, אבל לא לרכוש חברים. הם יכולים להיות מאוד מקובלים בחברה, אבל לא להצליח בלימודים. הם יכולים להצליח בלימודים ולרכוש חברים, אבל לא להסתדר ביחסים רומנטיים. וכמובן, כל התופעות הללו יכולות להמשיך לתוך חיי הבגרות של הילדים. אם נעשה פראפרזה על דבריו של טולסטוי, נוכל לומר, "כל הילדים המאושרים דומים זה לזה, וכל ילד אומלל, אומלל על פי דרכו".
עם כל ההשקעה בילדינו, והגישה הליברלית ואוהבת שלנו, איך זה שילדים אינם יותר פתוחים, בטוחים בעצמם, סקרנים, מתקשרים עם אנשים, ומצליחים בבית הספר? איך קורה שילדים שמקבלים את כל שדרוש על מנת להצליח בחיים, פעמים רבות לא מצליחים או מאושרים? האם בלתי אפשרי להיות מאושר? האם אין דרך לגדל ילד, כך שבוודאות יהיה מאושר בחייו? האם נגזר עלינו לחיות חיים של בדידות וחוסר סיפוק? לקחת פרוזק או להיות בדיכאון? מדוע אנשים אלימים ופוגעים אחד בשני? איך אפשר לגדל ילדים שמשתפים פעולה עם אחרים ולא פוגעים בהם או בעצמם? איך אפשר לגדל ילדים שאכפת להם מאחרים? האם כל הדברים הללו הם בלתי אפשריים?
תשובתנו היא – אפשר לגדל ילד מאושר ומצליח!
כאשר אנשים משקיעים את אותם המאמצים שהם משקיעים בחינוך, בפיתוח היחסים שלהם עם ילדיהם, אפשר לגדל ילדים שהם משתפי פעולה, סקרנים, פתוחים, אוהבי אנשים ועצמאים. ילדים כאלה יצליחו בחיים ללא ספק. יהיו להם סיפוק בעבודה ויחסים מוצלחים, בלי קשר לשאלה אם מעמדם יהיה רם, או לכמות הכסף שיצברו.
אז איך נראים יחסים טובים בין ילד והורה? האם מספיק לאהוב ילד?
לא! הורים תמיד אוהבים את הילדים שלהם, ועדיין, היחסים הם לעתים קשים. רוב ההורים היו רוצים שילדיהם ישתפו אותם, יכבדו אותם, יתחשבו בהם ויעריכו אותם. רוב הילדים היו רוצים שהוריהם יקבלו אותם, יתמכו בהם ויסמכו עליהם. איך ניתן לצור יחסים כאלה?
היחסים עם הילד מתחילים ביום שהוא נולד. כשתינוק נולד הוא צריך את הוריו, שימלאו את כל הצרכים שלו. הוא צריך טיפול 24 שעות ביממה. עובדה זו מפתיעה ומכבידה על רוב ההורים. אנחנו מניחים שילדים הם כמו אנשים "רגילים" – צריכים אותנו במשך היום, וישנים בלילה. זה נראה לנו מאוד לא הוגן שתינוק לא ישן בלילה. הורים מבקשים לדעת איך לניתן לגרום לילדים לישון בלילה.
ההפתעה השניה נוגעת לבכי של תינוקות. היום רוב ההורים הליברלים והמתקדמים יודעים שתינוקות בוכים מכיון שיש להם איזה שהוא צורך: אוכל, חיתול נקי, מגע פיסי עם ההורה. זה לא תמיד היה כך. בעבר אנשים חשבו שתינוקות בוכים מכיוון שהם מפונקים, רוצים תשומת לב ואגואיסטיים. היה זה שיפור גדול בתחום גידול הילדים, כשהורים הבינו שתינוק בוכה מכיוון שיש לא צורך שלא מולא, או כאב כלשהו. אם תינוקות רעבים הם בוכים עד שהם מקבלים מזון, אם כואב להם, הם בוכים עד שהכאב נעלם, אם הם עייפים הם בוכים עד שמצליחים להרדם. אם התינוק צריך מגע פיסי, הוא בוכה עד שמרימים אותו. כאמור, הורים היום מבינים את זה ומוכנים למלא את רוב הצרכים של תינוקם.
אבל מה שמוזר וקשה מאוד בעיני ההורה, הוא שלעתים התינוק בוכה כאשר אין לו שום צורך. מדוע? האם יש איזה שהוא צורך שאינו נראה לעין? האם הוא מצמיח שיניים, אולי יש לו גזים? אלה הם הסברים מצויים. אם הילד בוכה, כנראה משהו כואב לו. הורים מפתחים שיטות רבות לטפל ב"כאבים" האלה. נותנים תה מיוחד, מנדנדים את התינוק שעות בעגלה, נותנים לו מוצץ או "חפץ מעבר" –  ובלבד שהתינוק יפסיק את הבכי האין סופי שלו.
הנה פרדיגמה אחרת: באותו אופן שמבוגרים סובלים ממתח, חרדה ו"כאבים רגשיים" אחרים, התינוקות סובלים גם הם מאותם מתחים, חרדות, ופגיעות פיסיות ורגשיות. איך זה יתכן? איך תינוק יכול להרגיש מתח וחרדה כאשר ההורה לידו ונכון למלא כל צורך שלו? תינוקות הרי לא צריכים לפרנס את עצמם, איך להם חובות בחיים. הם רק צריכים לשחק ולהיות מאושרים. אז למה שיהיו להם מתח וחרדה?
חוסר האונים של התינוק, וטבע היחסים בינו להורה, הנגזר מחוסר אונים זה, הוא מקור למתח וחרדה של התינוק. בכל יחסים שבהם צד אחד הוא חסר כוח, יש מתח וחרדה בצד הצד החלש יותר. התינוק הוא חסר אונים ותלוי בהוריו, וזה גורם לו מתח. שום הורה לא יכול להיות מספיק מסור ולהגיב מספיק מהר לבכי של התינוק, כדי שכל הצרכים שלו ימולאו באופן מידי. לוקח זמן לקום ולאכיל את התינוק. לפעמים ההורה עסוק ולא יכול לטפל בתינוק באופן קשוב לגמרי. יש רעשים שמבהילים את התינוק. תינוק יכול ליפול, ולקבל מכה. רופאים נותנים חיסונים ובודקים את התינוק ואולי מכאיבים לו. האם משחקת עם התינוק, ופתאום הטלפון מצלצל והיא עוזבת אותו. האם תחזור? לאט לאט מתפתחת חרדת נטישה וחרדת זרים. התינוק לא יודע ולא מבין מה קורה מסביבו. החיים של התינוק מלאים הפתעות לא נעימות. יש הרבה גירויים מוגזמים ותסכולים. כל אלה גורמים לתינוק למתח, והמתח גורם לבכי.
כאשר תינוקות גדלים קצת, לא רק שיש להם צרכים, יש להם רצונות: לשחק עם המפתחות, לרוץ לכביש, לשים חתיכת לכלוך שמצאו על הקרקע בפה, לתקוע אצבע בשקע החשמל. חלק מהרצונות הללו ניתן לספק, וחלקם לא. כאשר אנחנו לא יכולים למלא את הרצון של הילד, הוא כועס. זה לא מוצא חן בעיניו, ובצדק מבחינתו.  אין מנוס מכעס מסוג זה.
לכן, אפשר להתחיל להבין שתינוקות בוכים לא רק בגלל זה שיש צורך שלא מולא, אלא מכיוון שהם סובלים מחרדה, מתח, פגיעות פיסיות או רגשיות או כעס. אם ההורה לא מבין עובדה זו, הוא עלול לטעות בתגובות שלו לילד. הוא מנסה להרגיע את הילד, בעזרת מוצץ למשל, אך בעצם, הבכי עצמו – בזרועותיו האוהבות של ההורה – הן המרגיעות האמיתיות, מפחיתות המתח האמיתיות. במחקרים על ההרכב הכימי של דמעות, גילו שדמעות מכילות כמות גדולה של קורטיזול. רמה גבוהה של קורטיזול בדם מצביעה על רמה גבוהה של מתח אצל אדם. אם כן, נראה כי הדמעות מורידות את רמת המתח בגוף (וזו גם תופעה מוכרת לרובנו, הבכי מפחית מתח). אצל תינוקות שקיבלו מוצץ כאשר בכו, רמת הקורטיזול נשארה גבוהה למרות שהתינוק נראה רגוע. כלומר, הבכי לפעמים הוא הפתרון עצמו ולא הבעיה: הבכי עוזר לתינוק לשחרר ולפרוק את כל המתחים, הכעס והצער.
בסדנה שהנחיתי, אב אחד סיפר: כאשר התינוק שלי בוכה ללא סיבה, אני כועס. אנחנו נותנים לו כל כך הרבה תשומת לב וטיפול מסור. למה הוא בוכה? זה משגע אותי. אי אפשר לספק אותו.
הטעות היא לא להבחין בין בכי שנובע מצורך לא מולא, לבין בכי רגשי. אלו הם שני סוגים שונים של בכי. כל הצרכים של התינוק הם לגיטימיים, אין צורך לא אמיתי. כשהתינוק צריך משהו, בכי הוא סימן חשוב. תמיד צריך לחפש צורך שלא מולא. זהו הדבר החשוב ביותר – האם הילד צריך משהו? אם כן, ואם אפשר לספק לו את מה שהוא צריך, כדאי לספק את זה מהר ככל האפשר. לתינוק אין יכולת להיות מפונק – הוא לא מספיק חכם בשביל זה. הוא לא יכול לבכות "סתם", כי הוא מחליט לבכות, כדי להשתלט עליכם.  הוא הדין בקשר לרצון שלו. אם אפשר לספק את הרצון, כדאי לעשות זאת.
מה לגבי הסוג השני של בכי? מה לגבי הבכי הרגשי? מה עושים כאשר התינוק בוכה שלא בגלל צורך לא מולא, אלא ממתח, חרדה, כעס או פגיעה?
בואו נבחן כמה דוגמאות של סוג זה של בכי. כל הדוגמאות לקוחות מנכדתי סתיו, בשנה הראשונה לחייה. סתיו נמצאת בבית עם אמה, כך שאין לה מתחים מיוחדים הנובעים ממטפלות זרות או מתחלפות. חייה מאוד רגועים. אמה שלה רגועה ומסופקת. יש לה הרבה צעצועים והרבה תשומת לב. אביה בא הביתה בערב ומשחק איתה. היא מאוד קשרה גם אליו. יש לה הרבה סבתות וסבים, דודים ודודות. כולם מאוד אוהבים אותה ונותנים לה תשומת לב.
בשלושה חודשים הראשונים לחייה, סתיו בכתה שעות רבות בכל יום. ידענו שהיא לא רעבה מכיון שאם אמה ניסתה להניק אותה, היא לא רצתה. לא נראה שהיו לא כאבי בטן. טיפות נגד גזים לא עזרו. היא ביקרה מספר פעמים אצל הרופא, ונשללה כל בעיה פיזית. היא התפחה יפה ועלתה יפה במשקל. הבכי לא היה בגלל צורך במגע פיסי, מכיון שהמשיכה לבכות בידיים של אמה. לא היה שום צורך שיכולנו לגלות.
כשסתיו היתה בת תשעה חודשים, היא התחילה לכבות כאשר אמה הפעילה את מכונת הכביסה.
כשסתיו הית בת תשעה חודשים, ידיד בא לבקר ודיבר איתה בזמן שהיא ישבה על אמה. היא התחילה לבכות.
כשסתיו היתה בת שנה, אמה השאירה אותה איתי. סתיו הכירה אותי היטב ואהבה אותי מאוד. היא שיחקה בהנאה במשך שעה וחצי ואז התחילה לבכות. היא בכתה בכי מר במשך כשעה.
בגיל שלושה עשר חודש, סתיו ביקשה לשחק עם הטלפון שלי. אמרתי לה "לא" בצורה הכי עדינה. היא פרצה בבכי.
בגיל שלושה עשר חודש, השכבתי את סתיו לישון. היא היתה מאוד עייפה. בכתה ובכתה.
בכל מקרה, לא זיהינו שום צורך לא מולא. הסקנו שסתיו בוכה ממתח או פחד כלשהו. בכל מקרה, חיבקנו את סתיו בזמן שהיא בכתה. דבירנו איתה ואמרנו לה שאנחנו מבינים שקשה לה, משהו מפריע לה וזה בסדר איתנו שהיא בוכה. נתנו לה לבכות בשקט. לא ניסינו להסיח את דעתה. לא ניסינו להרגיע אותה. פשוט הקשבנו לרגש שלה. נתנו לה להרגיש את הרגשות שלה וקיבלנו אותה כמו שהיא. בכל מקרה, אחרי שסתיו סיימה לבכות היא חזרה להיות רגועה ושמחה. במקרה האחרון היא נרדמה בצורה שקטה. אחרי שאני, הסבתא, נתתי לה לבכות, היתה קירבה גדולה ביננו, והיום היחסים שלנו קרובים מאוד. אחרי שאמה חיבקה אותה ונתנה לה לבכות קרוב למכונת הכביסה במשך 25 דקות, הפחד שלה עבר. בפעם הבאה שהמכונה הופעלה היא בכתה במשך חמש דקות, ומעולם לא בכתה עוד כאשר הפעילו את המכונה. להיפך, היום היא אוהבת להתקרב למכונה, לגעת בחלון ולראות את הבגדים מסתובבים.
התגובות שלנו לרגשות הילד משפיעות על היחסים בינינו.
אנחנו טוענים שהדרך שבה ההורה מתמודד עם בכי מסוג זה, תשפיע במידה גדולה על טיב היחסים בינו לבין הילד, וטיב היחסים ישפיע מאוד על ההתפתחות הרגשית של הילד. כאשר התינוק חופשי לבכות או לזעום, מקבל תשומת לב אוהבת באותו זמן, הוא לומד שהוא מקובל, אהוב, שווה, ומתקרב למטפל שלו.  זהו יתרון עצום, ויש יתרון עצום לא פחות. הילד חוזר לרוגע ושמחה הטבעיים שלו. הוא פנוי שוב ללמוד ולהתקשר לעולם החיצוני.
בואו נחזור לעולם המבוגרים. כאשר מבוגר מרגיש חרדה, מתח או פגיעה, מה הוא עושה? יש דרכים מסוימות שעוזרות לנו להרגע. אחרי יום קשה בעבודה, אנחנו אוהבים לבוא הביתה, לראות קצת טלויזיה, לאכול, לשתות, לפטפט. עבור אנשים שמעשנים, עישון סיגריה מוריד את המתח, זמנית. אחרים, שותים אלכוהול. אחרים מצלצלים לחברים ומתלוננים או מרכלים. אנשים משתתפים בספורט, הולכים לרקוד, קוראים ספרות קלה. השיטות הללו אינן מסלקות את המתח או החרדה, אלא משכיחות אותן.
לתינוקות מפתחים שיטות משלהם לברוח מהתחושות הקשות שלהם. בעזרת ההורים, הם לומדים למצוץ מוצץ, לישון עם שמיכה או דובי אהוב, לנדנד את עצמם, לינוק, או לבקש להיות צמוד לגוף של אמא.  הדרכים הללו הן מקבילות לדרכים שלנו להשכיח את המתח שלנו. התינוק מרגיש יותר טוב, אבל המתח נשאר. שיטות הבריחה של התינוק הופכות אחר כך לשיטות בריחה של המבוגר.
פורקן הרגשות מרפא פגיעות
נשאלת השאלה – כיצד ניתן לסלק את מקור המתח עצמו? איך אפשר להשתחרר מהרגשות הללו, כך שניתן להגשים את המשימות שלנו, וליהנות מחיינו, בצורה גמישה ויעילה?
תשובה אחת שפרויד הציע, היא שאם אדם חוזר לחוות את החוייה הראשונה שגרמה לפגיעה, ולחוות את הרגשות, הוא יכול לרפא את הפגיעה ולהשתחרר מהרגשות העזים. חויה זו נקראת קתרסיס. פרויד נטש  את סוג הטיפול הזה, אך במשך הזמן התפתחו תרפיות וטכניקות רבות המבוססות על פורקן רגשות שהאדם חווה בזמן פגיעה פיסית או רגשית.
בואו נסתכל על תהליך יצירת פגיעה. כאשר יש פגיעה, ישנן שתי אפשרויות: אחת, שהיא תעבור בתהליך הטבעי של החיים, ושניה, שהיא תרשם בזכרון. אם היא נרשמת בזכרון, חוייות דומות בעתיד תעוררנה את הרגשות המלווים את הפגיעה, והאדם ירגיש את אותם רגשות קשים שוב. למשל, הורה שהוריו צעקו עליו וגרמו לו לפחד ולכעס, יבהל ויכעס מאוד כאשר ילדו הקטן יצעק וידרוש בקולי קולות צעצוע או ממתק. הרגשות המקוריים, שלוו את הפגיעה הקודמת (שנפגע ע"י הוריו) יתעוררו כאשר צעקותיו של ילדו יזכירו לו את צעקות הוריו.
לעומת זאת, הפגיעה לא נרשמת לטווח ארוך, אם כל הרגשות הקשים נחווים ומקבלים בטוי באותו רגע, ללא הדחקה. החוויה ממוצה עד תום ונעלמת ללא זכר.
לדוגמא, סתיו נפגעה ממני בזה שלא נתתי לה את הטלפון שלי, והיא מרגישה כעס. אני אפשרתי לה לבכות די הצורך, ולכן הדבר לא ירשם בתור פגיעה. החויה תעבור, בלי להשאיר משקעים. אבל, אם אני לא אתן לה לבכות, ע"י כך שאסיח את דעתה ואתן לה צעצעו אחר, או ע"י כך שאאסור עליה להביע כעס,  הדבר עלול להרשם בזכרון שלה. בפעם הבאה שהיא לא תקבל משהו, הארוע יזכיר לה את הפגיעה הזאת, והיא תבכה שוב. כל פגיעה תוסיף על קודמתה. בסופו של דבר, היא תהיה ילדה שמאוד כועסת כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה. אם היא תרגיש חופשיה להביע את כעסה, היא תהיה אדם כעסן. אם היא לא תרגיש חופשיה להביע את כעסה, היא תהיה אדם מדוכא. לעומת זאת, אם אני נותנת לה לבכות די הצורך בכל פעם שהיא לא מקבלת את מבוקשה, הארועים לא נרשמים בתור פגיעות. היא לא מקבלת את החפץ, כועסת, בוכה, וזה נגמר. הבכי מסלק את הכעס.
כאשר תינוקות בוכים או זועמים, ניתן להרגיע אותם. אפשר לנדנד אותם, לטייל איתם בעגלה, לתת להם מוצץ, להיניק אותם. התינוק יפסיק לבכות, אבל יתרגל לרצות את הדבר שמרגיע אותו, בכל פעם שהוא כואב או כועס. אפשר לשאול, מה רע בזה? האם לא טוב להרגיע ילד? תשובתנו היא: לא. לא טוב להרגיע ילד (אלא, שירגע באופן טבעי לאחר שתם הרגש). הרגעה גורמת לשני דברים. העיקרי הוא שהפגיעות נרשמות והילד לא משתחרר מרגשות של פחד, כעס ועצב. הדבר השני הוא שהילד נעשה תלוי בדרכי ההרגעה. לדוגמא, אם תמיד מיניקים כשהתינוק בוכה, הוא עלול לפתח תלות באוכל, כאמצעי הרגעה. ההנקה תתחלף בממתקים ואוכל בכלל. כך מתפתח דור של אנשים המכורים לאוכל מתוק ושמן. הילד יכול לפתח תלות בשמיכה, במוצץ או בגוף אמו. כל האמצעים הללו מרגיעים אותו, אבל לא משחררים אותו מהפגיעות, והרגשות העזים ישובו בהזדמנות קרובה. התלות גם מתגברת עם הזמן, משום שפגיעות נוספות נרשמות, מה שמוסיף מתח וגורם לכך שהילד זקוק עוד יותר להרגעה.
אנחנו ממליצים בצורה חד משמעית: אם תינוק בוכה, יש לחפש את הצורך הגורם לבכי, ולספק אותו ככל האפשר. אם לא ניתן לספק את הצורך, אפשר להניח שזהו בכי רגשי, ויש לאפשר לתינוק לבכות ולזעום, עד שהרגש יעבור. איך לתת לתינוק לבכות? בידיים שלנו, ללא נדנוד או משחק, ותוך כדאי שיחה שקטה המבהירה לתינוק שזה בסדר גמור להרגיש את הרגשות שלו, ושאנחנו מקבלים אותו לגמרי. אם הילד בוכה זמן רב, אפשר פשוט לשבת בשקט ולהחזיק אותו בזרועותינו. אנחנו לא ממליצים לתת לתינוק לבכות לבד בשום זמן. ההמלצות שלנו הן בתוקף לא רק לגבי תינוקות, אלא לגבי ילדים בכל גיל (ולמעשה גם לגבי מבוגרים. ניתן ללמוד להשתמש בטכניקה זו).
כאשר הורים מתנהגים בצורה מקבלת ואוהבת כלפי ילדיהם, וכלפי רגשות הילד, דברים נפלאים קורים. הילד לא רק פורק את הרגש שלו וחוזר למצבו הטבעי והמאושר, אלא היחסים שלו עם הוריו נעשים קרובים ועמוקים (יש לציין, שכאשר אנחנו מדברים על הורים אנחנו מתכוונים לכל מטפל). הילד לומד שהוא אהוב ומקובל, בלי קשר למה שהוא מרגיש. כל אחד רוצה שיקבלו אותו כפי שהוא! כאשר הורים או מטפלים מנסים להרגיע את הילד, הוא לומד שהוא מקובל על אנשים רק כשהוא מאושר. ההורים אולי לא מתכוונים להעביר מסר זה, אבל כך הילד מרגיש. מתן אפשרות לילדים להרגיש את הרגשות שלהם והקשבה לרגשות שלהם, יוצרים יחסים עמוקים המתמשכים לאורך זמן.
מה קורה כאשר לא נותנים לילד לבכות די צרכו?
הרגשות הקשים נשארים מודחקים, והמתח מצטבר. אפילו פגיעות קטנות, שלא לדבר על פגיעות גדולות, נרשמות בזכרון של הילד. אירועים מאוחרים יותר גורמים לילד להרגיש כאב וחרדה שוב ושוב. בסופו של דבר, ילדים הופכים להיות מתוחים, חרדים, עצורים או אלימים. ילדים כאלה ממשיכים להתבגר ולהיות בוגרים מדוכאים או אלימים. חוקרים מסוימים משערים שזו אחת הסיבות לבעיות קשב וריכוז, שכל כך שכיחות אצל ילדים. יש ילדים שמבטאים את המצוקה שלהם בזה שהם "טובים מאוד" או כנועים מאוד. יש ילדים שמבטאים אותה בזה שהם שאפתניים מאוד או פרפקציוניים מדי. המתח גם מפריע לילדים לישון. זוהי תופעה נפוצה מאוד, שתינוקות שרגילים למוצץ ישנים היטב במהלך חודשי חייהם הראשונים, ואז בסביבות גיל חצי שנה, מתחילים להתעורר מספר פעמים בכל לילה. יש להם הרבה מתח, שמפריע להם לישון. גם תינוקות שיונקים מספר פעמים בלילה, בגיל שמעל חצי שנה, כנראה סובלים ממתח.
הצורך בחום
נחזור לנושא צרכי הילד. אמרנו שהורים מוכנים למלא את כל הצרכים של הילד. אבל יש צרכים מסויימים שלא נתפסים כצרכים לגיטימיים. הצרכים האלה הם הצורך בתשומת לב, מגע פיסי ונוכחות של ההורים. הורים חושבים שאם הם יספקו את הצרכים האלה יותר מדי, הילד יהפוך לתלותי או מפונק. בגיל מוקדם מאוד הורים מעודדים עצמאות אצל הילד – לישון לבד, להרדם לבד, לשחק לבד. לכל ילד דחף פיסי להיות עצמאי. אבל אם ההורה דורש עצמאות מוקדם מדי, העצמאות של הילד לא תהיה עצמאות טבעית, אלא תגובה לדרישת ההורה. הדבר עלול להשפיע על היכולת של הילד להיות קרוב לאנשים.  הדרישה פוגעת ביחסים בין ההורים וילד. הילד סובל, אבל לעיתים מוותר לדרישות ההורים. הוא מגלה שהוא באמת יכול להסתדר לבד. הוא לא צריך אנשים. לעומת זאת, יש כאלה שדורשים בכל זאת את הקרבה, ואז נכנסים למעגל של התנגדות להורים. הם הופכים להיות כועסים ולא חברותיים. היחסים עם ההורים מידרדרים.
הצורך בתשומת לב ובמגע פיסי וקרבה הם לגיטימיים כמו הצורך באוכל. אם הורים מקבלים ומספקים את הצרכים הללו, הם יוצרים בסיס של קרבה וביטחון עבור הילד. הילד נעשה בטוח בהתקשרות עם הוריו ומטפליו. צרכיו מולאים, הוא לא נאבק בהחיים. באופן פרדוקסלי, ואולי באופן טבעי לגמרי, הוא מצליח יותר מאשר ילד שלומד שהוא תמיד צריך להאבק. מכיון שלילד דחף טבעי להיות עצמאי, הוא יפתח עצמאות באופן טבעי. ילדים ילמדו לבד, גם ללא עזרה, להרדם לבד ולשחק לבד. יתכן שיהיה זה מאוחר יותר ממה שההורה היה מעדיף, אבל העצמאות תהיה אמיתית ומלווה בשמחה ובתחושת ערך עצמי, ולא תוך לאחר כניעה ותוך תסכול.
סיכום
כל הורה רוצה לעשות את הטוב ביותר עבור בריאות הנפש וההתפתחות ילדיו. כתוצאה מחוסר הבנה, הורים מלחיצים את ילדיהם ע"י דרישות מוקדמות מדי להתפתחות עצמאות, חברתיות והתפתחות שכלית. חיוני להבין את הצרכים האמיתיים של ילד. הצרכים הללו כוללים צרכים של מגע פיסי, תשומת לב אוהבת, הקשבה לרגשות, קבלה של רגשות מכל הסוגים, ומשמעת אוהבת ולא דרך ענישה. אם נמלא את הצרכים של הילדים, ונכבד את הצורך שלהם לבטא את רגשותיהם, הם יהפכו להיות בני אדם יצירתיים, בריאים רגשית ומצליחים.
בסדנה שאנו מעבירות, אנו עוזרות להורים לבחון את סגנון ההורות שלהם, ולשלב בהם את העקרונות של "הורות דרך התקשרות". הסדנה מועברת בקבוצות קטנות, בצורה חוויתית ע"י שיחות, הדגמות ותרגילים, והיא מאפשרת לכל הורה לחוות את ההורות שלו בדרך חדשה ומלאת שמחה.
מקורות:
הרעיונות במאמר זה מבוססים על המקורות הבאים:
ספריה של ד"ר אלטה סולטר: "התינוק יודע", "גם הילד יודע", "בכי והתקפי זעם". (www.awareparenting.com)
כתבי עט של Parents Leadership Institute  ((www.parentleaders.org
מחקרים של פטר פונגי (Peter Fonagy):
Transgenerational Consistencies of Attachment: A New Theory Developmental and Psychoanalytic Discussion Group, American Psychoanalytic Association Meeting, Washington DC  13 May 1999
תיאוריית "יעוץ הדדי להערכה מחדש" – שיטה לרפוי טראומות מהעבר.
כל הזכויות שמורות ©  לג'ינה ולסאלי תדמור
אין להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע או להפיץ את המידע באתר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי, אלקטרוני, אופטי או מכני (לרבות צילום והקלטה) ללא אישור של מפעיל האתר.
לבקשת אישור       053.402127           dubin-tadmor@012.net.il
http://a3101-tmp.s48.upress.link  הקליקו על מנת להגיע לדף הבית
מכון "שער" 03.6956867 ימים א'-ה משעה 09:00
סדנאות "הורות דרך התקשרות"
לפרטים ולהרשמה 053.402127
כל הזכויות שמורות © לד"ר שרגא וקסלר ול-"שער" – מכון לבריאות האישה.
אין להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע או להפיץ את המידע
באתר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי,
אלקטרוני, אופטי או מכני (לרבות צילום והקלטה) ללא אישור של מפעיל האתר.
לבקשת אישור 052.2453662 shraga@genicolog.net
http://a3101-tmp.s48.upress.link
מכון "שער" 03.6956867 ימים א'-ה' משעה 09:00
מכון לטיפול בלייזר בקונדילומה ובמחלות מין לנשים ולגברים
ניתוחים פלסטים גינקולוגיים ואנדוסקופיים